לפעמים אני כועסת על היקום.

בעיקר על זה שהחיים פשוט לא הוגנים. על מלחמות שלא מפסיקות. על אנשים קרובים שנקטפים – לפעמים מוקדם מדי, תמיד בלי אזהרה – ומשאירים חור שלא ממש נסגר. על תנועה פרועה בכבישים, על חדשות שפותחים בבוקר ומיד מתחרטים. יש מיליון סיבות לכעוס על היקום, ובמרבית הימים הוא מספק אותן בנדיבות.

אז אני מחפשת נחת בברידג' – ומקבלת יד של אפס נקודות.

אפס!!!

הפעם החלטתי לא להיכנע. לעשות מעשה. להכריז – עם אפס נקודות ביד ועם כל הכעס בלב.

רוצים לדעת מה קרה? אספר בכל מקרה.

הייתי בדרום, מערב פתח ושותפי קרא בדאבל – ואחר כך ♣2. מה שנקרא ביג דאבל: יד חזקה, רצינית.

היריבים המשיכו להכריז. החלטתי להקריב ל ♣5. בברידג', הקרבה היא מהלך מכוון: אתה מכריז חוזה שאתה יודע שלא תעמוד בו – רק כדי למנוע מהיריבים לממש את הניצחון שלהם. בעצם, אתה בוחר להפסיד בקטנה כדי שהם לא יזכו בגדול.

איך יודעים שזההקרבה תשתלם? לא תמיד יודעים, לוקחים סיכון. במיוחד כשהיקום מחלק לך אפס נקודות ואפילו לא ירבורו  (יד שהקלף הגבוה ביותר בה הוא תשע ופעם יכולת לקבל כסף על העוול הזה). ומותר לפעמים לשחק מהבטן.

ובכל זאת, מתחת לכעס היה גם קצת רציונל: אנחנו לא פגיעים מול יריבים פגיעים. זה המצב האידיאלי להקרבה, ואני יודעת את זה.

ראיתם מה קרה? שותפי הביא יד מדהימה. בדיוק מה שצריך – מפסידים שתי לקיחות, ותו לא.

אז אולי היקום לא כל כך אדיש כמו שנדמה לפעמים. אולי הוא רק ממתין לרגע הנכון כדי להזכיר לך שהחשבון עוד פתוח – ושכשמגיע התשלום, הוא מגיע בדיוק בזמן.

דרך אגב – למזרח/מערב יש חוזה של ♠4. אבל זה כבר היסטוריה.