לעיתים אנחנו עושים טעויות ממש מטופשות.
קרה לכם פעם במשחק להוציא קלף לא נכון? לא טעות מחשבתית, אלא טעות מכאנית – משכתם לא את הקלף שהתכוונתם?
ב-BBO זה קורה לי מדי פעם: החלקה קטנה של העכבר, ו-אופס… נפלתי במשחק בטוח.
או גרוע מזה – וזה כבר שייך לחוסר ריכוז טהור – אני מפסיקה באמת להסתכל על הקלפים שהיריבים משחקים. מחליטה מראש “מה הולך לקרות”, ואז מפסידה לקיחה כי למשל יכולתי לחתוך ולא חתכתי.
דברים כאלה כמעט לא קורים לי ליד שולחן אמיתי.
דווקא מול המחשב, באווירה שקטה ולא לחוצה, אני לפעמים פחות מרוכזת – ונופלת על שטויות.
השבוע קרה לי פספוס בהכרזה.
או שאולי זו הייתה יד הגורל – כי בפעם הראשונה בחיי, הפספוס הזה שיחק לטובתי.
אני בדרום עם היד הזו:
מערב פתח ♦1 ומזרח ענה ♥1.
התכוונתי להכפיל, כדי לשאול את השותף על אחת הסדרות השחורות. רק שברגע האמת – במקום ללחוץ על דאבל, לחצתי … פאס.
אין ביטול.
אבל אפילו לא הספקתי לכעוס על עצמי, כי מערב מיד הכריז ♠1.
אמרתי לעצמי: טוב, כנראה שבסוף לא נורא שלא התערבתי.
היריבים המשיכו להכריז ונחתו ב ♥4.
זה הזמן לראות את החלוקה המלאה:
שמחתי שלא התערבתי ולא הסתבכתי – היה ברור שלשותף אין נקודות, וסביר שגם אין התאמה.
אבל בדיעבד הבנתי שלא עצרתי לרגע לשאול את עצמי שאלה חשובה יותר:
האם בכלל היה נכון להכפיל כאן?
אם הייתי עוצרת וחושבת – כנראה שהייתי מגיעה לאותה מסקנה גם בלי הטעות:
אין לי מספיק לקיחות להפלה, ומהמכרז ברור שלשותף יש במקרה הטוב נקודה או שתיים.
עם קלפים פתוחים רואים שמזרח קפץ עם 7 נקודות בלבד,
כאשר קפיצה אמורה להראות יד בינונית של 10-12.
נכון, היד שלו חלוקתית ומיוחדת – אבל בלי התאמה זה פשוט לא מספיק, בטח לא כשבני הזוג מכריזים “הפוך”.
בהובלה חששתי להוביל בסדרה שבה יש לי מלך – כדי לא לעשות עקיפה עצמית.
בחרתי להוביל ב J♦.
לכרוז לא היה משחק קל.
הוא נפל שלוש פעמים.
ורק אז, כרגיל, מגיעה המחשבה המעצבנת: “אילו רק ידעתי את זה קודם”.
או כמו שאבי ז"ל נהג להגיד: אשתי תמיד יודעת מה הייתי צריך לעשות – רק קצת אחרי שסיימתי. הוא ידע על מה הוא מדבר…