כמו בכל תחום בחיינו, הטכנולוגיה נכנסה גם לברידג'. ולא בדפיקה קלה על הדלת – היא פשוט פרצה פנימה.
כשהתחלתי לשחק במועדון, לפני כל תחרות חילקנו את הקלפים ידנית באופן אקראי. את תוצאות המשחקים רשמנו על דפים מיוחדים שהוכנסו בצד האחורי של הבורד ועברו משולחן לשולחן – כמו מסמך חשוב שכולם מעבירים מיד ליד ואף אחד לא באמת יודע איפה הוא נגמר.
מאיר אורן, שהיה גזבר המועדון ואחראי על התוצאות – כלומר, שני התפקידים הכי חשובים – היה אוסף את הדפים אחרי המשחק, מזין אותם לתוכנה במחשב הביתי ולפני המשחק הבא תולה את דף התוצאות על הלוח. כל השחקנים עטו עליו כאילו מדובר בתוצאות הלוטו.
שיחקנו בימי שני וחמישי, כלומר כדי לדעת איך שיחקת ביום חמישי, היית צריך לחכות עד ליום שני. שלושה ימים. עידן אחר לגמרי.
היו כמה חסרי סבלנות במיוחד, שהתקשרו למאיר בשתיים בלילה ודרשו לדעת את התוצאות מיד. לא הייתי ביניהם. כן, רציתי לדעת אם הצלחתי – אבל להעיר מישהו בלילה בשביל זה?! יש גבול לאובססיה. כנראה שאצל חלקם – לא.
היום המצב שונה לחלוטין. הבורדים מחולקים במכונה לפני התחרות, התוצאות נרשמות במסופונים על כל שולחן, שמשדרים ישירות למחשב – וברגע שהשולחן האחרון מסיים לשחק, מיד מופיעה טבלה מסכמת. מי שרוצה לנתח את ההצלחות והכשלונות יכול לעשות זאת מיד, בנחת, ובלי להעיר אף אחד.
אני בטוחה שזה עדיין לא סוף פסוק. באליפויות ברמה גבוהה כבר משתמשים בטאבלטים במקום לוחות הכרזה, ויש כאלה שמדברים על לבטל לחלוטין קלפים פיזיים ולעבור למשחק דיגיטלי מלא.
אני פריקית של הטכנולוגיה – וגאה בזה. הייתי בין שלושת המועדונים הראשונים בארץ שהזמינו מכונת חלוקה (כשלי עדיין לא היה מועדון, כך שאפשר לומר שהייתי נלהבת ממש). הייתי גם בין הראשונות שהכניסו מסופונים למשחק. אני בעד כל דבר שמאפשר לנו להתרכז במשחק עצמו.
אבל לבטל את הקלפים? להפוך את המשחק ליד השולחן לעוד משחק מחשב? בעיניי זה יהרוס הכל.
ברידג' הוא לא רק משחק של חשיבה ואסטרטגיה. יש בו תקשורת אנושית – עם השותף, עם המתנגדים, עם אותו הסוחב הכיסא לשולחן ומפטפט בדרך. שאלו כל שחקן למה הוא טורח לצאת מהבית – להתלבש, לנסוע, לחפש חנייה, לפעמים בחמסין ולפעמים בגשם. התשובה תמיד אותה: בשביל האנשים. ברידג' זה לא רק משחק, זאת קהילה. ואת זה לא יקחו מאיתנו.
בימים ההם, לפני מכונת החלוקה, לפעמים חילקנו קלפים לפי פתקיות מההתאגדות – בעיקר בתחרויות סימולטניות, שנערכו בו זמנית בכל המועדונים בארץ כדי להבטיח חלוקות זהות. החלוקות שנוצרו על ידי תוכנה היו לא פעם קיצוניות עד מגוחך. מכאן, כשקיבלנו יד "משוגעת" – גם אם נוצרה בחלוקה ידנית – קראנו לה בגאווה: "חלוקת מחשב".
השבוע קיבלתי "חלוקת מחשב" ממש מטורפת. כמו שקורה תמיד בידיים כאלה, המכרז הסתחרר למעלה ומצאתי את עצמי – הפתעה – בסלם מוכפל.
הנה היד:
בהכרזה הייתי בדרום (ובמשחק עצמו הפכתי לכרוז בצפון). התערבתי לפי מוסכמת מייקלס קיו-ביד, כדי להראות מייג'ור שני וסדרת מינור. כשקיבלתי תמיכה מהשותף, היה קשה לעצור – וכנראה שלא ניסיתי בכל כך הרבה כוח.
היו לנו יחד 20 נקודות בלבד, אבל כל נקודה הייתה בדיוק במקום הנכון. לא שידעתי את זה בזמן ההכרזה – חייבת להודות, היה לי כאן יותר מזל משכל. עם שתי סדרות שחורות סגורות, לבצע סלם לא הייתה בעיה.
אני לא מתגעגעת לימי הטרום-טכנולוגיה. הטכנולוגיה הפכה את המשחק למעניין הרבה יותר, ויכולות הניתוח והלמידה שהיא מאפשרת הן נכס אמיתי.
אבל שאף אחד לא ידבר איתי על לבטל את הקלפים.
לא מוכנה שיקחו ממני את מגע הקסם של קלפים ביד, את רשרוש היד הנפתחת, את שיחת החולין בשולחן – ואפילו את הריבים מדי פעם.
למען האמת, לאחרון לא אתגעגע. אבל לכל השאר? בהחלט כן.