למה משחקים ברידג' עם שותף?
כדי שיהיה את מי להאשים בתוצאות לא טובות 😊.
ויכוחים ליד שולחן הברידג' הם ממש לא תופעה נדירה: היית צריך להכריז ככה ולא ככה,
למה לא הובלת בזה ולא בזה, איך לא ראית מה סימנתי,
וכך הלאה, וכך הלאה…
על הנייר מועדון ברידג' אמור להיות מקום שקט ומכובד. בפועל, לא מעט פעמים אחרי כל לוח – ולפעמים אפילו באמצע הלוח (שזה כבר לגמרי עבירה על החוק) – מישהו מתפרץ.
לרוב, בסיום התחרות הכול נשכח. כבר למחרת אותם שותפים יושבים שוב יחד ליד השולחן,
ולעיתים אף חוזרים על אותן אי־הבנות.
ולמה? כי למי באמת יש זמן לפני תחרות לשבת עם השותף, לעבור על מוסכמות, לדייק הבנות ולסגור קצוות? אולי לשחקני נבחרות. לא לשחקני מועדון מן השורה.
אבל מה קורה כשהשותף הוא רובוט?
אי אפשר להאשים אותו, ואי אפשר באמת לריב איתו.
בזוגיות עם בוט רוב הטעויות נעשות על ידי בני אנוש – כלומר, על ידינו. ובמצב כזה, אם משהו השתבש, אין מי להאשים חוץ מעצמנו.
לפני כמה שבועות שיחקתי ב BBO תחרות של 8 לוחות.
לפני הלוח השמיני והאחרון הייתי עם תוצאה מצוינת – כמעט 80%.
רחוקה נגיעה בלבד מהעשירייה הראשונה.
ואז… הגיעה היד הזו:
שותפי פתח ♠1, והיריב אחריו התערב עם ♣2.
היה ברור שיש משחק מלא – אבל זה לא הספיק לי. רציתי סלם.
ידעתי שאני מגזימה… ולא הצלחתי לעצור.
הכרזתי ♠6 ונפלתי פעמיים.
תוצאה עגומה של 15% בלוח האחרון הורידה אותי ל-71% בסיכום הכללי.
בסך הכול תוצאה מצוינת, אבל…כואב.
הנה החלוקה המלאה:
חוזה מעולה של 3NT היה מקדם אותי למקום הראשון עם תוצאה של מעל 85%.
גם חוזה “רגיל” של ♠4 היה מעניק תוצאה מעולה, אולי אפילו מספיק לראשות הטבלה.
והסלם הדמיוני? הוא הוריד אותי למקום ה-17.
והדבר שהכי כואב בסיפור הזה – אי אפשר להאשים את השותף.
ובמילה על ריבים ליד השולחן
ויכוחים תוך כדי תחרות כמעט אף פעם לא מועילים.
כשכולם בלחץ, אף אחד לא באמת מקשיב – ורק האווירה נפגעת והמשחק סובל.
במקום זה, אם משהו צורם לכם: קחו דף, עט, ורשמו לעצמכם את הנקודה.
תחזרו אליה אחר כך – בבית, בקפה, או בשקט לפני התחרות הבאה.
דווקא שם, באווירה רגועה, אפשר להבין, להסביר, ללמוד – ולהגיע מוכנים יותר לשולחן הבא.
ובסופו של דבר, הרי בשביל זה אנחנו משחקים ברידג' בזוג: לא כדי לריב – אלא כדי לחשוב יחד, לטעות יחד, ולהשתפר יחד.