השבוע, במהלך משחק רגיל לחלוטין, עשיתי משהו שידעתי שכנראה ייגמר רע.
פתחתי במינור ובהמשך שותפי המשיב הכריז 2NT, הכרזה שאומרת: "יש לי 11-12 נקודות. אני מזמין. את מחליטה."
היו לי 12 נקודות. לא אס אחד. יד מאוזנת מאד 4-3-3-3. כל הסימנים לקרוא פאס ולא לקבל את ההזמנה.
בפועל הכרזתי 3NT.
למה? ככה.
מה שממש אהבתי ביד הם רצפים יפהפיים. KQJ, עשיריות, תשיעיות, שמיניות. החלטתי לבדוק אם זה שווה מה שאני חושבת שזה שווה.
הבוטים יכלו להפיל אותי בקלות. יש להם ארבע לקיחות קלות בהארט ואס קלאב.
אבל מערב הוביל בדיאמונד, ובכל פעם שהיד חזרה אליו – המשיך עם הדיאמונדים. הספקתי לפתח 10 לקיחות לפני שהם הגיעו להארט.
זכיתי בתוצאת שיא.
ואז ישבתי ושאלתי את עצמי: רגע, מה בדיוק עשיתי כאן?
ובכן. עשיתי מדע.
לאורך ההיסטוריה, בני אדם גדולים הקריבו את עצמם למען הידע האנושי.
ד"ר בארי מרשל, שלא האמינו לו שחיידק גורם לכיבי קיבה, שתה ב-1984 כוס עם החיידק בעצמו. הוכיח שהוא צודק. זכה בנובל.
ורנר פורסמן הכניס ב-1929 צנתר ללב שלו. הלך אחר כך לחדר הרנטגן עם הצינור יוצא מהזרוע, צילם הוכחה, וזכה גם הוא בנובל.
מגלי ארצות עברו ימים וביבשות בתנאים שהיום לא היינו מוכנים להם אפילו פעם בשנה בקמפינג.
וגם אני, בצניעות הראויה, מקריבה את תוצאותיי למען תלמידיי.
ולפעמים, אני גם שורדת את הניסוי.
אז מה בעצם קרה כאן, מעבר לניצחון המפתיע?
עשיתי ניסוי מבוקר. ידעתי מה הסיכון. ידעתי שכנראה אפול. הייתי מוכנה לתוצאה.
זה לא אומר שצריך להכריז 3NT בכל פעם שמרגישים הרפתקניים. זה בדיוק ההפך. ניסוי טוב מתחיל בלדעת מה את מסכנת ולמה.
מי שפוחד לנסות לא יגיע רחוק. אבל מי שמנסה בלי להבין מה הוא בודק, פשוט מפסיד בלי ללמוד כלום.
המלצתי לכם – את הניסויים תעשו מול בוטים או מישהו שאתם לא מכירים. לא כדאי להכשיל את השותף האהוב שלכם – הוא לא חתם להיות שפן ניסויים.