יש פתגם ותיק בברידג' שאומר שמי שטועה פחות — מנצח. נשמע הגיוני. יש גם פתגם שאומר שמכל טעות לומדים. גם זה נשמע הגיוני. הבעיה מתחילה כשמנסים לשלב בין השניים – כי לפי הניסיון שלי, הם לא ממש עובדים ביחד.
ביום ראשון האחרון שיחקתי תחרות סימולטנית – הפורמט שבו כל המועדונים בארץ משחקים את אותן החלוקות, התוצאות מרוכזות לרשימה ארצית, ומי שעובר 50% מקבל נקודות ארציות ומקומיות לסולם התארים. בדרך כלל אני בצד השני של השולחן – זה שמנהל ולא משחק. לא בחרתי בזה מרצון, אבל מנהלי תחרויות לא צומחים על עצים. כשהתפנה שופט אחר, קפצתי על ההזדמנות לשחק עם בעלי לפני שמישהו ישנה את דעתו.
הלוח הראשון נתן את הטון:
שותפי פתח ♣1, חזר ב-♣2, ואני — בביטחון שיש לו משהו ב-♠ שיסדר את העניינים – הכרזתי 3NT. בלי לבדוק עוצרים. בלי לשאול שאלות. בסגנון של מי שמאמינה שהיקום ידאג לפרטים הקטנים.
הוא לא דאג. דרום הוביל ב-♠, ואחרי הרפתקה קצרה נפלתי פעם אחת – עם 27 נקודות משותפות ועם חוזים טובים של ♥4 או ♣5 שחיכו לי בסבלנות ולא הגעתי אליהם. רשמתי לעצמי בראש: לבדוק עוצרים. נקודה.
למרות הפתיחה הצולעת, סיימנו ראשונים במועדון ו-29 מתוך 452 זוגות ברשימה הארצית. גם פצועים מנצחים לפעמים.
כמה ימים אחר כך הגיעה היד הזו ב BBO:
אני לא אגיד לכם מה עשיתי. אתם כבר יודעים.
כן, שוב 3NT. כן, שוב בלי עוצרים ב-♠. הפעם, בניגוד לכל ציפייה סבירה, קיבלתי הובלה ב-♣, מזרח חזר ב-♠ מאוחר מדי, וסיימתי את החוזה בשלום. הובלה ב-♠ הייתה מסבכת אותי ברצינות – אבל זה לא קרה, ואני חיה.
אז מה המסקנה?
רשמית: ברידג' הוא משחק שבו לומדים מטעויות. בפועל: טעיתי פעמיים באותה טעות. בפעם השנייה יצא טוב. והמוח שלי – שתמיד מוצא את הזווית האופטימית – כבר מיהר לרשום את זה בעמודה של "שיטה מוצלחת".
אני חושבת שזה נקרא ניסוי מבוקר עם מדגם קטן מדי. אבל אני ממשיכה לחקור.
אעדכן.