למה אני אוהבת את הברידג'? כי תמיד יש עוד מה ללמוד!
לברידג' יש אינספור יתרונות – בטח אתם כבר מכירים חלק מהם: הוא משפר זיכרון וכישורים קוגניטיביים, מעודד יצירת קשרים חברתיים, ומסייע לשמור על המוח חד – גם בגילאים מבוגרים. הוא אפילו נחשב לאחד הכלים שמפחיתים את הסיכון לדמנציה או אלצהיימר.
ובואו נודה על האמת – זה בילוי נהדר שמתאים לכל גיל. גם כשלא נוכל לשחק כדורגל או כדורשת, תמיד נוכל לשבת ליד שולחן הברידג' וליהנות.
אבל יש עוד משהו שאני ממש אוהבת בברידג' – תמיד יש מה ללמוד.
לא משנה באיזו רמה אתה משחק – תמיד תמצא עוד מקום להשתפר.
בחודשים האחרונים אני משתתפת בקורס לרבי אמנים, יוזמה מרשימה של ההתאגדות הישראלית לברידג'. אני לומדת משחקני צמרת ישראליים, נדיבים בידע שלהם ושמחים לשתף את סודות ההצלחה שלהם.
השבוע היה לי שיעור עם עדי אסולין – אלופת עולם בזוגות ובקבוצות נשים. עדי היא שחקנית צעירה, מוכשרת וכיפית, והרצאתה על הערכת יד פתחה לי את הראש.
וכבר למחרת – קיבלתי הזדמנות ליישם את מה שלמדתי.
הנה הסיטואציה:
אתם מחלקים, לא פגיעים, מול יריבים פגיעים.
מה תפתחו עם היד הזו?
אני שומעת אתכם חושבים:
"מה? לפתוח עם נקודה אחת? היא השתגעה? מה השותף יחשוב?"
עד לפני ההרצאה הייתי בדיוק כמוכם – מכריזה פאס ומחכה ליד הבאה.
אבל עדי שכנעה אותי – גם ביד חלשה, לפעמים עדיף להיות אגרסיביים בהכרזה.
כן, אולי מדי פעם נבלבל את השותף, אבל הרבה יותר פעמים נגזול מהיריבים את מרחב ההכרזה שלהם, ונגרום להם לפספס חוזה אופטימלי.
וזה בדיוק מה שקרה. פתחתי ♥3.
הנה היד המלאה:
נפלתי פעם אחת בלבד, עם קנס זעום של 100 נקודות.
ולמזרח-מערב? היו 29 (!) נקודות ביד, והם בקלות היו מגיעים למשחק מלא במינור – אם לא הייתי מפריעה.
איזה סיפוק זה ללמוד משהו חדש ולראות אותו עובד בשטח!