אני אוהבת להשוות את הברידג' לשפה – ואת המכרז לשיחה.
לפעמים זו שיחה רגועה בין שני שותפים שמכירים היטב, ולפעמים… מגיע זוג נוסף לשולחן, מתערב, ומשבש את כל הדינמיקה – ממש כמו ויכוח קולני בסלון.
כמו ששיחה בין שני אנשים מתחילה בדרך כלל בברכה, כך גם מכרז בברידג' מתחיל בברכה מסוג אחר – הכרזת פתיחה.
ושמתם לב? לא כל ברכה דומה. יש הבדל אם אנחנו פוגשים חבר ותיק, לקוח חדש, או סתם מישהו באוטובוס. לפעמים זה "שלום", לפעמים "מה נשמע?", ולפעמים רק הנהון שקט.
גם בהכרזות פתיחה – אנחנו בוחרים את ה"ברכה" בהתאם לקלפים שבידינו. לפעמים זו פתיחה ברורה של NT1, לפעמים פתיחה בקפיצה, ולעיתים פשוט פאס מנומס.
המטרה שלנו? להביע את מה שיש לנו ביד בצורה המדויקת והאחראית ביותר.
אבל מה קורה כשאנחנו בדיוק על הגבול? כשיש לנו 11 נקודות, למשל – האם נכון לפתוח? או שעדיף להמתין? זה קצת כמו לפגוש מישהו שאנחנו לא ממש מכירים – לא ברור אם לומר שלום, לחייך בנימוס… או פשוט לעבור הלאה בשקט.
הנה שתי דוגמאות – שתיהן עם 11 נקודות, אך ההתנהלות שונה לגמרי.
היד הראשונה:
אני במושב שלישי, אף אחד לא פגיע. יש 11 נקודות טובות, קלפי ביניים שמחזקים את התחושה שכדאי לפתוח. החלטתי שאני פותחת אבל כששותפי ענה ♠1 עצרתי. לא היו ציפיות למשחק מלא וקיוויתי שנסתדר גם אם לצפון רביעייה בלבד ב ♠. ביצענו 7 לקיחות עם תוצאה של 83%. מי שלא פתח הפסיד. היו זוגות שהמשיכו להכריז, מצאו התאמה ב ♦ (החוזה יותר טוב בשביל צפון/דרום) אך לא נהנו מכך. כשמזרח/מערב זיהו התאמה של היריבים הם יתערבו עם ♥ ו"גנבו" לצפון/דרום את המשחק.
היד הבאה נראית כמו אחותה התאומה של היד הקודמת. 11 נקודות גבוהות, הרבה עשיריות. ממש מפתה אך הייתי במושב השני לפני שהשותף הכריז והפגיעות לא הייתה לטובתנו. החלטתי לקרוא פאס ולחכות לשותף.
לצפון לא היה מה להכריז והכל נגמר בארבעה פאסים. חצי מהשחקנים עשו כמוני. החצי השני פתחו בהכרזה, הגיעו ל ♥2, נפלו פעמיים ושילמו קנס לא משתלם של 200 נקודות
אז מה למדנו?
גם הכרזת הפתיחה – ההכרזה שלכאורה הכי פשוטה ובעלת הכי מעט אפשרויות – יכולה להיות אתגר לא קטן.
ההמלצה שלי אליכם: אל תפחדו לטעות או להפסיד.
רק עם הזמן, התרגול והניסיון – תתחילו להרגיש מתי נכון "לומר שלום" ולהיכנס להכרזה, ומתי עדיף פשוט לשתוק בנימוס ולעבור בשקט.