הייתי ילדה ביישנית. ממש בתחתית הסקאלה.
לבקש עזרה? קשה. לסרב למישהו? בלתי אפשרי. ואם מישהו אמר לי "לא"? לא היה סיכוי שאתקרב אליו שוב עם בקשה.
קינאתי במי שידע ליצור חברויות ב-30 שניות שטוחות. אני הייתה צריכה לפחות שלושה סבבים.
עם השנים הבנתי ש"לא" זה חלק מהחיים, בדיוק כמו ה"כן". למדתי לקבל סירובים ולסרב בעצמי. אסרטיביות? עדיין בשלבי לימוד מתקדמים, לא אשקר.
ומה זה קשור לברידג'?
לפעמים אני רואה בדיוק את אותה תופעה ליד השולחן. דווקא אצל אנשים שבחיים ההיפך הגמור מביישנים.
ברגע שהשותף לא ענה להם, הם קופאים. יד חזקה, מכרז מעניין, אבל הסירוב הראשון הופך אותם לשתקנים. כאילו ה"לא" הראשון סוגר את הדלת לגמרי.
תראו מה קרה לי השבוע ב BBO:
עם 18 נקודות התערבתי עם דאבל. מערב השיב, שותפי בחר לא לענות. צפון חלש, ברור שלא תהיה לו הכרזה מרהיבה.
בשלב הזה הרבה שחקנים עוצרים. השותף אמר "לא", אז נגמר.
אני לא עצרתי. הכרזתי דיאמונדים. שותף שתק. המשכתי לספיידים. ואז הוא נשבר והגענו ל ♠4. המתנגדים לקחו את שלושת הלקיחות הגבוהות שלהם, ותו לא. משכתי שליטים, תבעתי את השאר.
4 ♠. עשוי.
הנקודה פשוטה: תסתכלו ביד שלכם.
אחרי "לא" ראשון, שאלו את עצמכם: אולי אתם לבד שווים הון? אולי אתם לא צריכים הרבה מהשותף? אם כן, חזרו ובקשו שוב.
הביישנות מקשה בחיים האישיים. בברידג'? היא עולה לכם בחוזים.
מעניין מה פרויד היה אומר על זה.