יש דברים שאנחנו יודעים לזהות בשנייה. ציפור בשמיים. מטוס. כדור פורח, אם יש לנו מזל. אחרי שנתיים וחצי במלחמה יש עוד כמה דברים פחות רצויים, אבל בואו נישאר במצב רוח טוב.
ומה אם פתאום משהו עף שם למעלה ואין לו צורה מוכרת, אין לו רעש מוכר, ואין שום דבר שמאפשר לכם להגיד “אה, זה ה…”, אתם עוצרים. מסתכלים פעמיים. מצלמים בטלפון.
זה בערך מה שקרה ביום רביעי בערב במועדון. רק שזה היה על השולחן.
בואו נחזור רגע לקרקע
ברידג׳ הוא משחק של זיהוי. רוב הידיים שאתם מקבלים, אתם כבר מכירים. פתיחה של 1NT, אתם יודעים מה לעשות. סטיימן, אתם יודעים מה לעשות. רוב הזמן אתם יודעים מה לעשות, גם אם לעיתים זה מלווה בהתלבטות.
זה כל הסוד של שחקנים מנוסים. הם לא יותר חכמים מכם, פשוט יש להם יותר שעות טיסה. מה שמבדיל בין שחקן טוב למצוין זה לא ידע, זה מהירות זיהוי. ברגע שהבנתי את זה, שיניתי את כל הגישה שלי בהוראה. התוצאות בשטח מדברות בעד עצמן.
אבל מה קורה כשמגיע משהו שאף פעם לא ראיתם?
אז ביום רביעי בלוח 24 נחת עב״מ על השולחן ישר ביד של דרום.
עכשיו, אם אתם בדרום ויש לכם ביד מפלצת כזו, זה כבר רמז ראשון שאתם לא בעולם המוכר. אבל אם מערב פתח לפניכם ♦2 חלש ושני שחקנים פסחו, אתם רשמית בשטח לא מסומן.
ביום רע, אגב, היד הזו יכולה להישאר עם 9 לקיחות בלבד. אבל זה לא היה היום הזה. בחלוקה הזו יש 13 לקיחות. הסלם פשוט מחכה שמישהו יזהה אותו.
אילו הייתי בדרום, הייתי מתלבטת בין דאבל ל-♦4, עם נטייה ברורה ל-♦4. צפון יכריז הארט בכל מקרה, ומשם הייתי מטפסת דרך הקונטרולים אל הסלם.
בפועל במועדון מתוך כל הזוגות, רק זוג אחד הגיע לסלם. כל השאר ראו את העב״מ, אמרו לעצמם “בטח מטוס”, והמשיכו לטוס בגובה נמוך. אני בטוחה שלא מעט שחקנים יצאו מהמועדון מאוכזבים מעצמם שלא זיהו את המצב בזמן. ובצדק.
רוב הזמן אנחנו מזהים מטוסים. פעם בעשרים שנה מגיע עב״מ. אם תמשיכו להגיד לעצמכם “בטח מטוס”, הוא ימשיך הלאה ואתם בכלל לא תדעו שפספסתם.
הפעם הבאה שמשהו בשמיים נראה לכם מוזר, תעצרו רגע. זה אולי הסלם שלכם.
הסוד הוא לא להפסיק לסמוך על התבניות, אלא לדעת לזהות את הרגע שבו הן לא עובדות. רגע שבו צריך לעצור, להניח את הקלפים בראש לרגע, ולהסתכל פעמיים.
זה נכון על השולחן. וזה נכון בעוד הרבה מקומות בחיים.