השבוע התקשרה אליי חברה לשאול על מתכון.
"כמה מלח?" היא שאלה. אמרתי לה, טיפה. "אבל כמה זה טיפה?" אז אמרתי, עד שזה מרגיש נכון.
שתיקה בצד השני של הקו.
הבנתי שלא עזרתי במיוחד.
ככה זה גם בברידג'. התלמידים שלי רוצים דיוק. מתעכבים על כל הכרזה כדי להבין כמה נקודות. חס ושלום אם ההסבר שלי שונה בנקודה ממה שהם קראו במקום אחר. איזו דרמה.
אבל אני יודעת משהו שהתלמידים שלי עדיין לא יודעים: ברגע שהם ישחקו מספיק, הם יפסיקו לספור.
אפשר ללמד הכרזות. אפשר ללמד משחק יד. אפשר ללמד הגנה. כל זה עניין של התמדה ואימון.
הדבר היחיד שנבנה עם הרבה ניסיון, הוא הערכת יד. התחושה. זה שיד אחת עם 10 נקודות שווה פתיחה, וחברתה עם 13 נקודות פחות שווה ממנה.
פעם קראתי, אל תשאלו איפה, ששחקני צמרת בכלל לא סופרים נקודות. לא נראה לי שזה נכון תמיד. אבל יש מצבים שהנקודות באמת לא חשובות. חשוב הצורה, החלוקה, ההתאמה לשותף.
יד שהגיעה השבוע
לא הייתי כותבת את כל זה אם לא היה לי מה להראות לכם. אז הנה
פתחתי ♦1. רק אחרי שהכרזתי, הבנתי שאין לי בכלל פתיחה ביד.
מול רובוט זה לא מרגש אותי במיוחד. מול שותף אנושי כבר הייתי מתחילה להכין תירוצים.
המכרז התקדם מהר, ומצאתי את עצמי בחוזה של ♠4 עם 20 נקודות משותפות בסך הכול. לא הרבה. אבל הייתה תקווה.
איך זה נגמר
מזרח הוביל בK♣ והמשיך בשליט. צודק לגמרי, יד כזאת יכולה בקלות להתבצע על חיתוכים צולבים. הבנתי שהכיוון הזה חסום בפני, ועברתי לדיאמונדים.
הצלחתי לפתח הסדרה ולסיים עם עשר לקיחות.
מבט בתוצאות בשאר השולחנות גילה שרוב האנשים הגיעו ל ♠4, גם בלי להיות יצירתיים כמוני. כמה נשארו במשחק חלקי וכמה נפלו. בזכותם הגעתי כמעט ל-70%.
מה אני לוקחת מזה
הייתי צריכה לספור לפני שפתחתי. זה ברור. זה גם מה שאני אומרת לכם בשיעור.
אבל משהו ביד הזו הרגיש פתיחה, גם בלי הנקודות. החלוקה. הסדרות הטובות עם מכובדים מרוכזים.
זו בדיוק הערכת היד שקשה ללמד. רק לספר לכם עליה, ולקוות שתתחילו להרגיש אותה בעצמכם.
אחרי מספיק ידיים, הספירה הופכת לרקע והתחושה עולה לפנים.
כמו המלח במתכון.