שישי בבוקר, והבית מתמלא בריח של חצילים על האש. הריח הזה שמחזיר אותי שנים אחורה – לבית, לילדות. ריח של נוסטלגיה וגעגוע.
זה תמיד ככה – מבינים את הערך של דברים רק כשהם הופכים לזיכרון.
יש בנו נטייה מוזרה. תמיד לרצות עוד קצת. עוד משהו. משהו טוב יותר, גבוה יותר, מושלם יותר.
גם בברידג' זה קורה כל הזמן. אני מוצאת את עצמי מגיעה לסלמים עם סיכוי של 5%, ואז מגלה שלקיחה אחת עודפת בחוזה חלקי הייתה נותנת לי טופ.
וזה לא רק בהכרזה. זה קורה גם במשחק.
מה שקרה לי השבוע
אני בחוזה של 1NT. התחלתי עם 4 לקיחות בטוחות. אחרי מספר מהלכים יכולתי לראות שיש לי 6 לקיחות ביד. נקיות. בטוחות.
אבל במקום ליפול בכבוד ולעבור הלאה, התחלתי לחשוב איך אני יכולה להוציא עוד אחת. רק עוד אחת.
בסוף? נפלתי פעמיים.
הנה היד:
המצחיק הוא שקיבלתי תוצאה של כמעט 90%.
איך?
כי חלק מהשחקנים פתחו ♥1 במקום1NT (שזה לעצמו נושא לבלוג) ואז היריבים נכנסו עם הקלאבים וקיבלו 130 נקודות. ורוב השחקנים ששיחקו 1NT כמוני נפלו ארבע פעמים.
בואו נראה למה:
ההגנה יכלה להפיל את החוזה מהר – תשע לקיחות אם מערב היה מוביל ב ♣. אבל בשום שולחן לא הובילו ב-♣. כולם הובילו ב-♠, משחק פאסיבי שמנסה למצוא כניסה למזרח.
רוב הכרוזים זכו בלקיחה השנייה עם A-K של ♥ ואז נתנו לקיחה למזרח – בדיוק מה שההגנה רצתה. היד המסוכנת קיבלה כניסה, והכל קרס.
אני עשיתי DUCK בלקיחה השנייה – שיחקתי ♥ נמוך משתי הידיים. מערב זכה, החזיר שוב ♥ (פאסיבי), ופתאום היו לי שש לקיחות נקיות בכיס.
אבל לא הסתפקתי. רציתי שבע ונפלתי פעמיים.
מה נשאר
את החצילים השרופים אני מכינה גם לילדים שלי. הם כבר יודעים את הריח הזה בעל פה. יום אחד הם ישרפו חצילים בבית שלהם, ויזכרו.
זה מה שעובר הלאה. הדברים הפשוטים, הטובים, המתקבלים כמובנים מעליהם בזמן אמת.
אבל את הטעות מהיד הזאת? אני לא מעבירה הלאה.
זה השיעור: תפסיקו לרדוף אחרי מה שאין. תראו מה שכבר יש לכם בידיים.
כשאנחנו הולכים ליפול בחוזה – לפחות נעשה זאת עם מינימום נזק.
תקחו את מה שיש ותשמחו. לפני שזה הופך לזיכרון של "היו לי פעם שש לקיחות ובזבזתי אותן".
בואו נהנה ממה שיש, כאן ועכשיו.