החודש האחרון היה כבד מנשוא. מלחמה, אזעקות, ועל כל אלה – פרידה מאמא, פתאומית ומהירה כל כך עד שעדיין קשה להאמין שזה קרה. ואז, בלי שביקשנו, הגיע החג, הפסקת האש, וחזרה לשגרה – כאילו העולם מצפה שנדלק ונכבה לפי לוח הזמנים שלו.
אבל אנחנו לא מכונות. המעברים החדים האלה – מעצב עמוק לשמחה, מאובדן לחגיגה – לוקחים זמן. הנפש צריכה מרחב לעכל.
כמו תמיד, מצאתי את עצמי פונה לברידג'. אבל גם שם – התעתועים לא נגמרו.
היד הראשונה – לפני יומיים:
מזרח פתח ♠4, פתיחה חלשה. ביד אחרת, סביר שהייתי מעבירה – היד לא יוצאת דופן, אנחנו פגועים, ושותף שתק. פאס נשמע הגיוני לחלוטין.
אבל כשמצב הרוח על הקרשים, משהו בי מחליט להשתגע. הכרזתי ♥5.
הפתיחה הגבוהה של מזרח יצרה קושי בהכרזה, אך דווקא עזרה בתכנון: הנחתי ש K♥ וQ♣ אצל מערב, עקפתי בהתאם. כשהכל הסתדר על מקומו – השלכתי מפסיד ב ♦ על ה ♣ הרביעי וסיימתי עם 12 לקיחות.
כשאני מסתכלת אחורה על ההכרזה הזו, אני לא מאמינה לעצמי. אם שחקן אחר היה עושה את אותו הדבר, הייתי אומרת שהיה לו יותר מזל משכל.
היד השנייה – היום:
שוב היריבים הגיעו ל-♠4. הפעם עליתי ל ♥5 בביטחון מלא – ידעתי שזה החוזה הנכון, ואפילו חששתי שאנחנו מפספסים סלם.
בחלוקה סבירה של השליט הייתי מבצעת בקלות. אבל החלוקה לא הייתה סבירה – ונפלתי בלקיחה.
ניסיתי למצוא את ההיגיון. אין.
יד שהיא הימור מטורף – מצליחה. יד בטוחה ומחושבת – נופלת.
וכך גם בחיים: לפעמים החלוקה פשוט לא סבירה. הקלפים נטרפים מחדש בלי שביקשנו – ואין מה לעשות חוץ מלשחק את מה שבידיים, ולקבל שלא הכל בשליטתנו.