אמא

אתמול נפרדנו מאמא. שמונים וארבע שנים של חיים מלאים – ובכל זאת, כשזה קרה, הופתענו לגמרי. לא היה שום סימן מוקדם. היא קרסה, ובמשך שלושה ימים נרשם תהליך שסיומו הותיר אותי ואת אחי יתומים לחלוטין.

אמא הייתה דואגת בנפשה – אמא פולנייה במהותה, גם אם מעולם לא דרכה על אדמת פולין. הרפרטואר שלה היה מוכר ואהוב: שלא נישאר ללא פרנסה, אבל גם לא נשחוק את עצמנו. שנשמור על המשקל – לכל כיוון. שנצא לנפוש – אבל בלי סיכון מיותר. ובסיום כל נסיעה, שנתקשר לאשר שהגענו. עצות לא חסרו אצלה, אבל יחד איתן ידעה לשחרר. היא ידעה לאהוב מבלי לחנוק.

המשפחה – הקרובה והרחוקה כאחד – הייתה יקום מלא עבורה. היא הדביקה, כינסה, זכרה ימי הולדת וסיפורים ישנים. עכשיו שהיא איננה, יש שקט מסוים שקשה לשאת אותו.

הברידג' — שהיה תמיד "של אבא" בעיניה — הוא עכשיו מה שעוזר לי לעמוד.

אמא מעולם לא נגעה בחבילת קלפים. ההתמכרות לברידג' הגיעה אצלנו מכיוון אחר לחלוטין – מהצד של אבא. כשהחלטתי לעזוב את ההנדסה ולפתוח מועדון, לא שוחחנו על כך; היא לא שאלה ולא הביעה דעה. כל עוד אני מאושרת – זה הספיק לה.

גם בימים הכבדים האלה אני מוצאת את עצמי יושבת מול הקלפים. הריכוז לקוי, הטעויות רבות – ואני בטוחה שאמא הייתה מסייגת בחיוך. אבל המשחק מעסיק את הראש, מעניק לו מקום לנוח ממחשבות ומגעגועים.

הנה יד שאיבדתי השבוע. לפני שנפרוש את כל הקלפים – מה הייתם משחקים בלקיחה הראשונה בצפון?

השאלה: לעכב או לזכות? זיכוי עם K♠ מבטיח שבע לקיחות בטוחות. אי-זיכוי פותח את הדלת למזרח – אם A ו-Q אצלו, הסדרה תאבד לחלוטין.

לא עיכבתי – ונפלתי. הנה החלוקה המלאה:

מה שקרה הוא שמזרח הוביל מדאבלטון – הפתעה שמצאה את שותפו עם חמישייה מצוינת, ובמקביל הסתירה ממני את מצב הסדרה.

לא ניתן היה לזהות מי היד המסוכנת. נפלתי פעם אחת בלבד – ובכל זאת התוצאה הייתה גרועה מאוד.

מעניין כמה שחקנים אחרים בחרו לעכב – ואיך הגיעו לשם.

בסוף המשחק, כשאני סוגרת את המחשב, המחשבות חוזרות אליה.

 הייתי נותנת הרבה בשביל עוד כמה מילים איתה — רק לדעת שהיא הלכה מרוצה ממה שהיא משאירה אחריה.