אם תבקשו משחקן ברידג' לספר על ידיים שנחרטו בזכרונו – רובם יבחרו מיד לספר על שאיזה סלם מטורף שזכו בו.
אבל לכל אחד ואחת יש גם את היד ההיא… זו שלא מתגאים בה.
אצלי זו יד מלפני שנים, שאינני זוכרת ממנה אפילו קלף בודד – אבל זוכרת היטב ששיחקנו חוזה של ♦5 כשבסך הכול היה לנו דיאמונד אחד!
כן, אחד, לשתי הידיים.
איך הגענו לשם? חוסר תקשורת קלאסי: אחד ניסה להראות קוצר, השני הבין בדיוק ההיפך – והתוצאה הייתה אסון הכרזתי שממשיך ללוות אותי עד היום.
אז נכון, אי הבנות קורות בברידג' כל הזמן – אבל רצוי מאד שזה יקרה ליריבים, לא לנו… 😉
זו בדיוק הסיבה שהיד של השבוע הזכירה לי את אותה טראומה עתיקה.
הפעם מדובר ביריבים ששיחקו חוזה תמוה של ♣4. הנה החלוקה המלאה:
שימו לב למהלך ההכרזה בצד ימין למעלה – מפתיע, מוזר ומעלה הרבה סימני שאלה.
בגלל חולשתי הידועה לחוזים ללא שליט, בחרתי להשיב 1NT ולא לתמוך בקלאב.
דווקא הפעם זה השתלם, ואולי אפילו תרם לבלבול של היריבים.
מערב ניסה להראות יד חזקה: התחיל בדאבל והמשיך בהכרזת קיו ביד (סדרת היריב). בעיניי הוא הגזים מאד – הרי כבר היה ברור שאין כאן משחק מלא לאף צד, אז למה לדחוף כל כך חזק? אילו פשוט היה מכריז את הארט שלו – מצבם היה הרבה יותר טוב.
אבל גם אם מערב טעה – איך מזרח הכריז פאס?
מה עבר לו בראש?
טוב… זה רובוט. אז אולי השאלה הנכונה היא: מה עבר בראש של מי שכתב לו את האלגוריתם? כנראה זו סיטואציה שאף אחד לא צפה מראש.
אנחנו, מצידנו, עשינו חיים בהגנה: זכינו ב 9 לקיחות ותוצאה מפלצתית – כמו לבצע משחק מלא שלא מגיע לנו.
אין מצב שהיינו מגיעים לניקוד כזה במשחק התקפי.
ואולי אתם שואלים:
למה לא הכפלתי את ה ♣4? הרי היה ברור שהם יפלו!
כי דאבל היה פותח מחדש את ההכרזה, ומאפשר למערב "לברוח" למקום טוב יותר. בדיעבד, כנראה שאין לא היה להם לאן לברוח – אבל את זה אי אפשר לדעת בשולחן.
לפעמים, דווקא לא להכפיל זו הדרך הבטוחה למקסימום רווח.