לי ולברידג' יש יחסי אהבה־שנאה ארוכי שנים.
מצד אחד – זה המשחק הכי טוב ביקום. מאז שלמדתי ברידג' שום משחק אחר לא מתקרב לקרסוליו מבחינת עניין ואתגר. לא סתם הפכתי את התחביב למקצוע – רציתי שעוד אנשים ייהנו ממנו כמוני.
ומצד שני – ברידג' מעמיד אותי שוב ושוב מול דילמות בלתי אפשריות.
החלטות שצריך לקבל בתנאי חוסר ודאות מוחלט: לא כתובות בספרים, לא תבניות שחוזרות על עצמן, אלא מצבים ייחודיים. לפעמים נדע אם צדקנו רק כשנראה את הדומם, ולפעמים – רק בסוף המשחק.
כשאני מצליחה – השנאה מתפוגגת והאהבה חוזרת, חזקה מתמיד.
כשאני טועה – זה מעצבן, אבל עובר מהר, כי היד הבאה כבר מחכה.
והכישלונות? הם נשארים איתי, מחשלים ומלמדים.
מה הייתם עושים עם היד הבאה?
פתחתם ♥1, השותף הכריז 1NT, אתם המשכתם ♣2 והוא תמך ל ♣3 (אחרי שהתחיל עם פאס):
יש לנו 16 נקודות, והשותף מזמין – לא נעלה? אבל לאן בדיוק?
- משחק מלא במינור?
- מייג'ור בהתאמה 5–2?
- או 3NT ולסמוך על עוצרים ב ♦ אצל השותף?
למה זה חייב להיות כל כך קשה? 😅
בחרתי 3NT וסמכתי על מזל.
הנה היד המלאה:
הפעם זה השתלם – לשותף היו עוצרים מצוינים ב־♦ וחלוקה מושלמת ב ♣.
הצלחתי לבצע 11 לקיחות ותוצאת שיא.
מי ששיחק ♣5 קיבל פחות מ־50%, ושחקנים רבים כלל לא הגיעו למשחק מלא.
אפשר להסיק מסקנות לפעם הבאה? לא באמת. כי באותה מידה התוצאה יכלה להתהפך – בלי העוצרים של השותף ובלי חלוקה נוחה.
מה כן היה לצידי? שני דברים:
- ניסיון של הרבה שנות משחק.
- חוסר פחד מכישלון.
אני לא אוהבת להפסיד – אבל זה גם לא מרתיע אותי.וזה מה שאני אומרת תמיד לתלמידים:
“אם לא תנסו – איך תדעו מה נכון?”